מוסר הוא נושא מופשט. כשמדברים על משהו מופשט לא ניתן להתייחס אליו בדיכוטומיה, שחור-לבן. אין מוסריות מוחלטת. לצורך כך יש לקבוע כללים. לכל אחד השקפת עולם משלו. מגוון הדעות כמגוון האנשים המתייחסים לאותו נושא. זה מה שמקסים ומעניין כל כך בחברה האנושית.
כאשר מישהו קרוב בדעותיו לדעתנו שלנו, אנחנו מרגישים קרבה, שותפות לדרך, וזה נעים לנו. אם מישהו רואה את הדברים אחרת מאיתנו, עומדת בפנינו החלטה אם הוא שווה עבורנו את המאמץ של לשטוח בפניו את הטיעונים לנקודת המבט שלנו. אנחנו יכולים להחליט שלא.
בדרך כלל אחרי מספר פעמים שניסינו להסביר לאדם קרוב את ההיגיון של תפיסתנו והוא מביע אי הסכמה על-ידי הצגת ההיגיון שלו, נרגיש מתוסכלים מהשיח ונחשוב שאנחנו משקיעים ‘פול גז בניוטרל’, ופשוט נפסיק. נוותר על הניסיון לשכנע אותו בצדקת דרכנו. כאן טמון מוקש.
אם האדם העומד מולי מאוד חשוב לי ותפקידו משמעותי בחיי, נורא ארצה להרגיש אתו את ה’נעים’ שבשותפות מחשבתית. שותפות לדרך. אני עלול/ה ליפול למקום של צדקנות בשל תסכול עצום המצטבר כתוצאה מאכזבות חוזרות ונשנות. אנחנו בקלות רבה מידי מפתחים ססמאות עוקפות אי-נעימות שנועדו לטפוח לנו על שכם, בכך אנו מסמנים את האחר כ’לא רלוונטי’ ומצדיקים את אי הצלחתנו. במילים אחרות, זה טיפוח האגו על חשבון טיפוח השותפות ובדרך כלל לא מביא לנו את אשר כיוונו אליו מראש.
אנו רוצים להרגיש קרובים על-ידי שאיבת הנאה מעצם הדעות המשותפות, ובמקום זה אנו מבטלים לחלוטין את דעותיו של השני בצדקנות מתחסדת (התייחסות לדברי האחר שוב ושוב בהטיות של השורש ש.ק.ר הוא דוגמא טובה לכך). זה אמור להיות בדיוק להיפך, הרי כאשר אני נחשף לדעות אחרות משלי אני מקבל נקודת מבט אחרת. זה גורם לי לבחון את נקודת המבט שלי ולהחליט אם היא אכן הנכונה בעיני. דעה אחרת יכולה לפתוח לי צוהר לטיעונים נוספים באשר לנקודת המבט שלי ואף לחזק אותה.
כאשר אנו דוחים מראש התייחסות שונה לנושא כלשהו, אנו למעשה מבטאים פחד. אם אני לא מספיק מגובש עם עצמי לגבי מה נכון ומה לא נכון בעיני, אזהר מאוד מדעותיו של אדם מאוד החלטי בהצגת דעותיו הוא, מחשש שיערערו את בטחוני. כניסתו של קצב לכלא היא דוגמא מצוינת. על-פי אמות המוסר שלו, הוא בכלל לא ביצע שום פשע.
קצב עדיין מביע בנחישות רבה את אמונתו שלא עשה שום דבר המצדיק את כליאתו. החברה בתוכה הוא חי, חוקקה חוק על מנת לבצע הכרעה ברורה במקרים כאלה. זה כל הקסם שבשיתוף. מערכת המשפט מקבלת את סמכותה להכניס אנשים לכלא על בסיס חוקים המשקפים את ההסכמה הרחבה של האנשים בחברה. אנחנו רוצים כחברה מערכת של חוקים, אשר תכריע ברגעים של חוסר הסכמה כל כך קיצונית מעין זו. זה כלל לא פשוט.
להחליט על חוק המתקבל ברוב קולות זאת עבודה סיזיפית. צריך קודם לגבש רעיון, אחר כך להביא בחשבון מגוון רב, עד כמה שניתן, של דעות שונות ולהחליט על ניסוח שיאפשר הסכמה רחבה ככל האפשר. כשחוק קורם עור וגידים הוא עובר מספר הצבעות. כלומר מעלים אותו ודנים בו שוב ושוב, בפורום של הרבה אנשים (משמע הרבה דעות), ורק אז מגיעים להחלטה אם אכן מתקבל סופית. כשאנחנו מבטלים דעתו של מישהו באמירה המבטאת הרגל אוטומטי החוסם שיח, אנחנו מדכאים את הסיעור מוחות הנפלא הזה.
אנחנו מבטאים חוסר סבלנות לעצם השמעתה של דעה אחרת משלנו. הסיבה לכך היא הכאב שבחוסר ההסכמה אבל בפועל, אנחנו ‘חוסכים’ לעצמנו את העונג שבהגעה לרעיון משותף המבטא הסכמה. זוהי השותפות שכולם כל הזמן מדברים עליה. אנשים מרגישים בדידות איומה גם כשהם מוקפים באנשים רק בגלל שהם חוששים לצאת לא צודקים.
אנחנו מחליטים מה הצודק בעינינו. אם אני זקוק שוב ושוב לאישור של אחרים שדרך המחשבה שלי היא הנכונה, אני בעצם בכלל לא בטוח שדרכי היא הנכונה. להסתגר לי בתוך עצמי לא יעורר בי את הביטחון להפך, להשמיע ולשמוע אחרים יעזור לי הרבה יותר. זהו ספר החוקים שלי. הסכמות כאלה תקפות לכל דבר בחיינו.
כשזוג בוחר לחיות את חייו יחד צריך גם להחליט על הסכמות. יש שינויים כל הזמן ומצבים בהם הסכמות צריכות להיות נדונות מחדש ולשנות ניסוח. בסופו של דבר אנחנו רוצים שיהיה לנו נעים. שותפות לדרך זה נעים. גיבוש דעות משותפות זוהי הסכמה. אם אנחנו מתייחסים להגעה להסכמה כאל משהו המחליש אותנו, הגוזל מאיתנו כוח ואת זהותנו ורצוננו שלנו, נסלול את דרכנו בעקביות לחוסר הסכמה. ‘הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות’. נפתח ביצירתיות אין קץ את מערכת התירוצים שלנו לכמה אנחנו צודקים. נייחס לאחר תכונות דמוניות, חוסר יושר, חולשה, תוקפנות, לוזריות – הכל אצל האחר, ונצעד עם מקל של מטאטא תקוע לנו בישבן אל עבר אופק שכולו רק שלנו – לבד!
מיכל גול ייעוץ זוגי | הירשפלד 33, ראשון לציון | טל': 03-9564007 | נייד: 052-8711531
הוקם על ידי מפתח לרשת פתרונות הקמה וניהול אתרי אינטרנט