"חמותי היא מכשול! כך אני רואה אותה והמשימה שעומדת לנגד עיניי היא לסלק אותה מהדרך". כך, ללא שום התפתלות או עידון, התבטא בפניי בעל מתוסכל. הבעיה היחידה הייתה, שככל שהוא "סימן לעצמו מטרה" ודבק בה, כך הלכה אשתו ונצמדה לאימה עוד יותר ונוכחותה בחייהם רק גברה... חמותי (עם וו החולם) ולא חמתי, שזוהי מילה נרדפת לכעסי ולא הכינוי לאמא של בעלי/אשתי (ואולי אכן כך בסתר ליבי). אין מילה יותר אמביוולנטית מזו בחיינו לאחר שאנו נישאים. כל כך הרבה דמעות, זעם ותסכולים חוויתי מלקוחותיי סביב הנושא הטעון הזה. רוצים לכבד אותה אבל גם לשים לה גבולות. מעוניינים בעזרתה עם הילדים אבל רוצים להיות חשובים ממנה לבני/ות זוגנו. מוכנים לשמוע את דעתה ולקבל עצות ממנה אבל בתנאים, בזמן וברגע שנוחים לנו בלבד ולא כל הזמן ולא שנאלץ לקבל אותם בכל מחיר גם אם לא מתאים לנו. היה לי לקוח שמאוד כיבד את חמותו ואף אהב אותה על אישיותה הססגונית אבל בכל פעם שהייתה נכנסת לביתו היה הופך לפקעת עצבים מהעובדה הפשוטה שיש לה נטייה לדחוף כפיות וסכינים לאוכל (כל אוכל: סירים, סלטים, קופסאות שימורים) וללקק אותם ואחר כך לדחוף אותם שוב למזון אחר. המחשבה על הפה שלה בתוך האוכל שלו הייתה מוציאה אותו מדעתו והוא היה זורק כל דבר שנגעה בו לאחר לכתה. אשתו חשבה שתגובתו חסרת פרופורציות לחלוטין היות וגדלה כך ולא ראתה בזה אירוע חריג או יוצא דופן. ההימנעות מכל דבר הקשור למטבח כשאמא שלה נוכחת, הקשתה עליה מאוד ותגובותיו, המוגזמות לדעתה, של בעלה הטריפו אותה וגרמו לה לריב איתו שוב ושוב. תחושות מעורבות של אהבה ושנאה הן לא בעיה שצריך לפתור, אלא פרדוקס שצריך ללמוד לנהל. מותר לאהוב במישהו דברים מסוימים ולסלוד מדברים אחרים ולחיות עם זה בשלום אם אנחנו נמנעים מלתקן את העומד מולנו אבל בהחלט מבטאים בחופשיות את עצמנו ורצוננו. הכעס המצטבר נובע בדרך כלל מהעובדה שאנו נמנעים מלהביע את מורת רוחנו על משהו שקשור בנו ומפריע לנו. הסיבות לכך מגוונות ורבות: רוצים להימנע מעימות, לא נעים לנו, בושה, הבעת כבוד למבוגרים מאיתנו, חשש לפגוע, חשש להרוס את האווירה המשפחתית, ציפייה כי מישהו אחר יעיר במקומנו וכדומה. למעשה, לא לבטא את עצמי בחופשיות, זה לא לעשות את העבודה. להימנע מלהגיד זאת התחמקות ולא שום דבר אחר. אנחנו אוהבים להגיד ולשכנע את עצמינו כי כך אנחנו נורא טובים ומתחשבים – קשקוש מקושקש! זוהי סתם ילדותיות ודרך נוחה לא לקחת אחריות. ההימנעות איננה מתחשבת או סבלנית ונעימה יותר היות ומשאירה בנו כעסים מצטברים. בסוף זה יוצא, השאלה הגדולה היא על מי? בדרך כלל על בן/ת הזוג כמובן, היות והם הכי קרובים לנו ולכאורה מקור הבעיה. האם באמת כך? כאשר נגיד את שלנו ואת מה שמציק ומעיק עלינו בתקשורת יוזמת פנייה ולא מגיבנית (מלשון תגובה) נקבל התייחסות רצינית לדברנו ולתחושותינו. להתאמץ למצוא את הדרך להגיד את הדברים בצורה ברורה ונעימה יהיה חכם הרבה יותר מלשתוק. זה גם יתקבל מן הסתם הרבה יותר טוב מאשר התפוצצות שהגיעה לריב או צעקות מתוך כעס מצטבר שלא הובע. יוצא שכל מה שעלינו לעשות הוא לקחת אחריות בוגרת במקום להתחמק בטוענות שונות שנועדו להקל עלינו מיידית אבל בפועל מעיקות עלינו בהרבה וגם להרבה יותר זמן. בזוגיות כל אחד מביא איתו את ההרגלים שלו מהבית בו גדל והשניים מנסים ליצור קו חדש בבית משלהם. כאשר מתחמקים מלהגיד את הדברים מונעים למעשה את תהליך ההתדיינות וההבנה. לא מאפשרים תובנות והגעה לפשרה. כאילו חוסכים עימות אך למעשה נמנעים ממשא ומתן שהוא אולי תהליך לא פשוט אבל תוצאתו טובה פי כמה מעימות. התהליך עצמו הוא העניין! זה פותח פלונטרים לא פתורים. מבינים תוך כדי התדיינות שהצד השני למעשה חושב אחרת לגמרי ומגיע עם פרשנות שונה מאוד מהפרשנות שלי. כך נמנע העימות ואפשר להגיע לתוצאה אופרטיבית. להחליט יחד כיצד מתפשרים ומגשרים על הפערים. זה קסמה של זוגיות. הימנעות מאמירה משמעה הימנעות מהעניין לשמו התחברנו. אף אחד לא באמת רוצה לחיות עם רובוט שרק יעשה בדיוק את הדברים כמו שאני רוצה שיעשו, כי זה משעמם. כל זוג התחבר ממקום כלשהו של עניין בשני ובשונות שלו ממני. להימנע מלהביא את האני האגוצנטרי שלי לזוגיות זה פשע. אין בזה שום התחשבות או מניעת עימות. הליכה "על ביצים" בביתך שלך תביא, בסופו של דבר, לשבירת התבנית כולה.
מיכל גול הכותבת הנה יועצת זוגית בעלת קליניקה בראשון לציון.
