שלושה שלבים עיקריים לה לזוגיות ארוכת טווח. השלב הראשון הוא שלב "ירח הדבש". אז הכל מקסים ונהדר. מתחברים לכל הדברים המרגישים לנו דומים לנו. מתלהבים מכך שאוהבים את אותו שיר, את אותו הצבע, מזה שאוהבים את אותם בילויים משותפים. שמים לב לכל פרט ונהנים מכל רגע משותף ורואים בכל דבר סימן לכך ש"נועדנו זה לזו". הפרשנות שאנו נותנים לכל פרט היא חיובית מעיקרה. ההבדלים שמזהים אצל האחר, גם הם מעוררים בנו רגשות חיוביים. אנו רואים בהבדלים בנינו "קסם" של השלמה. עוד חיזוק לכך שזהו "זיווג משמיים". אני מפוזרת והוא מסודר, אני מרחף והיא עם שתי הרגליים על הקרקע, אני בזבזנית והוא יודע לחסוך. הפרשנות חיובית ממקום של לרצות לחיות יחד ולהקים משפחה. מתאמצים לגשר על פערים קיימים. מתפייסים, מוותרים, חותרים להבנה ושיתוף פעולה מתוך רצון. כי נעים וטוב לנו. השלב השני הוא שלב ה"מחויבות". זהו שלב העמקת הקשר. מממשים את הזוגיות. חולקים את החיים הלכה למעשה. לוקחים משכנתא, מכניסים ילד לזוגיות, מתמודדים עם שיגרה, עם קשיי פרנסה, עבודה, משפחות המוצא. בשלב זה הזוגיות עוברת עליות ומורדות רבים. הפנטזיה הופכת למציאות. יותר קשה לתת פרשנות חיובית להבדלים בנינו לאחר יום עבודה מתיש. מנסים "לבלוע את כל העולמות". הזוגיות בשלב זה, במיוחד בעולם המודרני, סובלת ממצב בלתי אפשרי בו בני הזוג מצפים ממנה לתת מענה לכל צרכיהם: הגשמה עצמית, אחזקת הבית, להרגיש אהובים, נחשקים, נתמכים, הורים טובים המגדלים ילדים מוצלחים, כיבוד הורים, חופשות, מצב כלכלי סביר וכד'. בשלב הזה זוגיות הופכת למציאות כלשהי. המציאות הזאת היא ההרגלים היום יומיים של בני הזוג בתוך הזוגיות (כמו שאמרות הסבתות: "הראשון שמוריד את הזבל יום אחרי החתונה הוא זה שיוריד את הזבל כל החיים"). כל זוג מתקבע לו על חלוקת תפקידים, הדרך בה מתנהלים עם משפחות המוצא (ראש השנה אצל אמא שלך ופסח אצל אמא שלי וכד'), ניהול הכנסות אל מול הוצאות, התקשורת הזוגית וכו'. בשלב הזה ההבדלים בין בני הזוג קשים יותר לעיכול ומקבלים פרשנות אחרת מהשלב הראשוני. פתאום ה"חסכנות" שלך היא למעשה "קמצנות", וה"זבזנות" שלך היא "חוסר הערכה לכסף" כמו אצל אמא שלך... למשל. ה"חכמה שבשתיקה" שהקסימה כל כך את בן/ת הזוג הפטפטנים יותר, הופכת ל"אטימות בלתי נסבלת" ו..."לא מבינים אותי". בשלב זה בני הזוג מנסים "לתקן" זה את זו לנהוג כפי שבעיניהם נכון וטוב יותר. ניסיונות חוזרים ונשנים אלה מעוררים מחלוקות וריבים והצטברות כעסים, אבל זהו החלק הקל. טבעי, נכון וטוב לריב מידי פעם ולכעוס. מובן שכדאי לעשות זאת בתקשורת נכונה ולשמור על גבולות מוסכמים כמו לא לקלל. גם כאן לכל זוגיות מציאות משלה. המציאות הממשית בה מתנהלים בני הזוג (אם לאורך כל הזוגיות כשצד אחד כועס הוא מדבר את הכעס בהרמת קול והצד השני מגיב בשתיקה רועמת אז זוהי המציאות הזוגית). אבל, כאמור, זהו מצב קל ומקובל. הבעיה האמיתית מגיעה בשלב הבא של הזוגיות. השלב השלישי. שלב "הפיוזים הקופצים". בשלב זה הזוגיות סובלת ממצב בו בני הזוג לא יכולים לשאת אחד את השני. כל ריב קטן הופך למצב בו רוצים לחנוק את האחר. חושבים על המצב במונחים של "אלה לא החיים שתכננתי לחיות". מעלים את נושא הגירושין ופרידה. צצות הבגידות או מחשבות על בגידה. רוצים שוב את האנרגיות של פעם, את הריגוש. בשלב זה של הזוגיות רואים את כל הרעות החולות של חיינו כאשמתו של בן/ת הזוג. הסיבה לכך מאוד אנושית. קשה לנו נורא לזהות בעצמינו תכונות והתנהגויות הנחשבות בעיננו כלא רצויות, נחותות, מבישות, ראויות לזלזול. קל לנו הרבה יותר לזהות אותן בזולת ולטפח לעצמנו את האגו. פשוט וקל יותר להאשים את האדם הקרוב לנו ביותר, בכל צרה אפשרית, במקום לקחת אחריות על חלקנו במצב. (הנה לכם טיפ להבנת מצב הזוגיות שלכם כיום: נסו לברר לעצמכם, בכנות, היכן "כופפתם" את בן/ת זוגכם לנהוג כפי ש"נכון" בעינכם, על פי מה שראיתם בבית הוריכם). אם נבין ש"הפוסל במומו פוסל", יקל עלינו לקחת אחריות בוגרת ולהביא את הזוגיות שלנו למקום בה היינו רוצים שתהיה. המציאות הזוגית תלויה ברצון שלנו, בתפיסה שלנו את המציאות ובקיבעון המוחי בו אנו שרויים. המוח שלנו מארגן וקובע את חוקי המשחק על פי מה שנכון בעיניו. מה שהגיוני. אבל אפשר להתגמש ולשנות את הקיבעון לגבי מה "נכון" ומה "לא נכון" הכל תלוי ברצון. התפיסה שלנו את המציאות היא שתקבע כיצד בני הזוג שלנו יגיבו לנו. אנו מקבלים מהם את ההשתקפות של מה שאנחנו משדרים. נשדר חיוביות, וויתור, רצון טוב וחיוך וזה מה שנקבל בחזרה. נשדר מרמור, כעס תמידי ופרצוף חמוץ אז זה מה שיחזור אלינו (הסקס של הלילה מתחיל עם ה"בוקר טוב" של הבוקר). תפיסת המרחב היא עניין של גישה. אפשר לשנות גישה. ישנם ילדים הרואים בעולם מקום עם אינסוף התמודדויות, מעין שדה קרב. לעומתם, ילדים התופסים את העולם כמקום נפלא לחיות ולהתנסות בו. איזה מבוגרים יגדלו להיות האחרונים?